<h1>פסקי או"ז סימן ק"פ</h1>
<h2>דף עה.</h2>
הרי שהיו גתיו ובית בדיו טמאים, וביקש לעשותם בטהרה. הדפין הן העשויין כמין דלת ונותנן על התפוח. והלולבין הן כמין מטאטה שמכבד בה את הענבים המפוזרים ואוספן. והעדשים דהיינו גת עצמה שקורין בלע"ז מייט מדיחן במים. פירש רש"י ועל משנה זו יש לסמוך שאין צריך אפר לגת. וכן כתב רשב"ם זצ"ל לעיל ס"פ ר' ישמעאל. העקלים של נצרים, דהיינו שבטים. ושל בצבוץ, דהיינו קנבוס, מנגבן באפר ומים והם טהורים. של שיפה ושל גמי מיישנן שנים עשר חודש, רשב"ג אומר מגת לגת. ורבי יהודה אומר הרוצה לטהרן מיד חולטן ברותחין או מולגן במי זיתים. רשב"ג אומר מניח תחת צינור שמימיו מקלחין או במעין שמימיו רדופין. וכמה עונה. כדרך שאמרו בטהרות כך אמרו ביין נסך. כתב רשב"ם זצ"ל מכאן היה למד רבינו יצחק הלוי ומורה לחלוט את החבית במים רותחין ולא ליבעי עירוי ג' ימים. ועוד כתב רשב"ם שיש ללמוד ממתניתין דטהרות פרק אין נותנין דבילה, דגיתות שדרכו בהן גוים, כשבא ישראל לנגבן מכבד כדרכו, ואין מחייבין אותו ללקט החרצנים שבין הגומות. ואין זה מבטל איסור לכתחילה, כיון דלא עביד לשם ביטול. ומיהו כוס שפינו ממנו יין נסך לא שרי למירמי ביה חמרא. ומטעם זה אנו דורכים ענבים בגת נכרי בלא ניגוב אע"פ שיש מטליות של בצבוץ בשולי העדשים בין דף לדף.
